<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ז'</h1>
<h2>דף יג.</h2>
ושומרת יבם המורדת, גרסינן בפרק אע"פ, אמר רב טובי בר קיסרא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. וכתב רי"ף הא דשמואל שייכא במשנה אחרונה, דתנן [בכורות י"ג ע"א] בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה (חזרו לומר) [היו אומרים] מצות יבום קודמת למצות חליצה. עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום. וליתה למשנה אחרונה, אלא מצות יבום קודמת למצות חליצה כדאיתא בפרק החולץ [ל"ט ע"ב] דחכמים אומרים יבמה יבוא עליה מכל מקום. וסברוה כרבנן וקיימא לן כותייהו כדפסיק רי"ף פרק החולץ. וכיון דקיימא לן כרבנן [נפקא] משנה אחרונה שהיו אומרים חליצה קודמת מהלכות. אם כן (נטיל) [בטיל] לה מילתא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. והילכך כתבינן אגרת מרד על שומרת יבם. וכתב רי"ף בפרק אע"פ דכתובות, בהאי מילתא פליגאן [בה תרי מתיבאתא וכו']. ומסתברא (במתניתין) [במתיבתא] דסברא דמורדת כמו שכתב ז"ל. ורבינו הרשב"א ז"ל ס"ל כרי"ף. וכ"כ ר"ם בפ"ב דהלכות יבום, יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתייבם, דינה כמורדת וכופין את יבמ(ת)ה לחלוץ ותצא בלא כתובה ע"כ.
ואם כופין לחלוץ או לייבם, גרסינן בפרק החולץ על האי משנה דתנן בבכורות פ"ק [י"ג ע"א], מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום. וגרסינן עלה, אמר רב אין כופין. כי אתו לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך יבם ואי לא חליץ. וכן אמר רב יהודה אין כופין. ופירש רש"י ז"ל דרב קאי אמשנה אחרונה. חזרו לומר מצות חליצה קודמת ליבום. כלומר אע"ג דחזרו לומר מצות חליצה קודמת ליבום מ"מ אין כופין לחלוץ אם לא רצה. ולא אמרינן לשם נוי או לשם עושר מתכוין ונכוף אותו. לא היא, אלא אין כופין אותו. וכתב ז"ל דכי אמרינן אין כופין אותו לחלוץ היינו היכא דתרוייהו בעו לייבומי. אבל היכא דאיהו בעי ליבומי ואיהי לא בעיא ליבומי אין שומעין לה. ודוקא בשלא נתנה אמתלא לדבריה, אבל נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו. וכדאמרינן בפ"ק [ד' ע"א], יבמה שנפלה לפני מוכה שחין מנין שאין חוסמין אותה שנאמר [דברים כ"ה] לא תחסום שור בדישו. ול"ד מוכה שחין, דה"ה בשאר דברים, אם נתנה אמתלא לדבריה שכופין. ועוד אמרינן בכתובות [ס"ד ע"א] אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ע"כ. ובעיני רבינו הרשב"א ז"ל לא נראו הדברים, דראיותיו אינן אלא שאין כופין אותה, אבל שנכוף אותו לא שמענו ע"כ. ורבינו חננאל ז"ל פירש, דרב דאמר אין כופין, אמשנה אחרונה קאי, דקתני מצות יבום קודמת למצות חליצה. וקאמר רב דאין כופין אותו ליבומי. וכתבו בתוספות נראה לרבינו תם דאין כופין לא את היבמה לייבם ולא את היבם לחלוץ. וראיות רש"י ז"ל מיירי בהנך דכופין אותו להוציא, כגון מוכה שחין. ומיהו כתב ז"ל, דודאי בזמן הזה שמצות יבום קודמת, אין כופין. ואפילו שמותי לא משמתי, דהאי נקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא. ומיהו אמר רבינו תם שרשאין בני הקהל שלא יהיו נמנין עמו, שהרי אנו רשאין להחרים עצמנו ע"כ. ונמצא לר"ם שכופין לחלוץ. ולרש"י שכופין אותו לחלוץ כשנתנה אמתלא. ולרבינו תם שהקהל עושין הרחקה אבל אין כופין.
<h2>דף כח:</h2>
והדיין צ"ל מחמיץ את הדין ולהיות מתון בו, כמו שהזהירו היו מתונים בדין. והיכא שטעה הדיין, כבר האריך רי"ף בהלכות. והיכא שטעה בדברים הגלויים, כגון דינים המפורשים במשנה, חוזר. כדאמרינן הו"ל כטועה בדבר משנה וחוזר. וגם הדברים הגלויים ומפורשים בתלמוד כן הדין כמו במשנה, כמו שכתב ר"ם פ"ו דהלכות סנהדרין, ומחזירין הדבר כשהיה מקודם ודנין הדבר כהלכה. ואם א"א להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהורה בבהמה כשרה כשהיא טרפה והאכילה לכלבים, ה"ז פטור מלשלם, שזה גרם להזיק ולא נתכוין להזיק. וזה בין מומחה, בין שאינו מומחה, בין נשא ונתן ביד, בין לא נשא ונתן ביד. והיכא שטעה בשיקול הדעת, והוא דבר שהוא מחלוקת התנאים או האמוראים, ולא נפסקה הלכה כאחד מהם, ולא ידע שכבר פשט המעשה בעולם כאחד מהם, יש חילוק, אם היה זה הדיין מומחה ונטל רשות מראש הגלות, או שלא נטל וקבלו עליהם בעלי הדינים, הואיל ומומחה הוא חוזר הדין. ואם א"א להחזיר פטור מלשלם. היה הטועה ב"ד מומחה ולא נטל רשות ולא קבלו (אותם) [אותו] בעלי הדינין, או שלא היה מומחה אבל קבלו (אותם) [אותו] בעלי הדינים לדון להם בדין, וטעה בשיקול הדעת (מי) [אם] נשא ונתן, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. ומי שאינו מומחה ולא קבלו עליהם בעלי דינין לדון [אע"פ שנטל רשות ה"ז בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינין לפיכך אין דיניו דין].
